Read More Details

כפי שציינתי בבלוג אחר יש בעייתיות עם דברים שנעים בעיגול. לכאורה אין להם לא התחלה וגם לא סוף . גם החיים והזמן הם כאלה אמנם זה נכון שלחיים יש התחלה ברורה וגם סוף ברור, אבל חיי היום-יום שלנו נתפס אצלנו כאין סוף, יום אחד העובר לתוך יום אחר ומטשטש את העתיד (עבור אלה מאיתנו שזכו לחיות את כל השנים שניתנו לנו עד היום (ובע”ה שיתווספו לנו לעתיד! אמן).

בעיה זו, אומרים חכמינו ז”ל (חז”ל), מתהדהד במסורת העתיק יומין לומר למישהו שהתעטש “גסונדהייט!” או “סאנטה!” או “לבריאות!” (באנגלית “שיהיה לך לבריאות” או “ה’ יברך אותך”). לדברי חכמנו, לפני זמן רב זה לא היה נדיר שאנשים חיו חיים ארוכים מאוד, צעירים ובריאים. עד כמה שהאדם הולך לאורך הכביש יום אחד, הוא יפסיק להתעטש… ולמות לא היתה שום הכנה למוות, היא קרה כתוצאה מההתעטשות. כתוצאה מכך, בכל פעם שמישהו היה מתעטש אנשים היו מתפללים לבריאותו, בתקווה שהאדם הזה לא הולך למות מיד.

זה התחיל להשתנות עם אבינו אברהם שהתפלל להקב”ה שכשהאדם מתבגר שהוא צריך גם להראות סימנים של הזדקנות. הסיבה שחז”ל, נתנו לבקשה זו היה כדי שיהיה סימן ברור אצל אותם אנשים שלהם ניסיון חיים גדול יותר, כך שאם אב ובנו ייכנסו יחד לחדר, כולם יזהו מי מהם ראוי יותר לכבוד הגיל. זו הסיבה ש אברהם הוא האדם הראשון שהתורה מכנה “זקן”.

דברים השתנו עוד יותר עם אבינו יצחק, שביקש מאת השם שלפני אדם הולך לבית עולמו, הוא יחווה קודם חולשה ומחלות, כך שיהיה להם סימן ברור שהסוף שלהם מתקרב ובא ויוכלו להתכונן לכך[1]. מסיבה זו אנו מוצאים בתורה בנוגע ליצחק שכאשר הוא התבגר הוא כבר לא היה יכול לראות.

שני הדברים האלה מסתכלים עליהם באימה בחברה העכשיוית, וכתוצאה מכך מיליארדים רבים (טריליארדים?) של דולרים מושקעים במוצרים נוגדים להזדקנות (במידה מסוימת) ולוחמים במחלות (גם, במידה מסוימת). אני לא מעלה את הנושאים האלה כדי לדון בהם או במהותם של הסיפורים, אלא כדי לפרט את הבעיה שפתחתי בו: שבמרוצת החיים המטורפים שלנו היינו נותנים לחיים לחמוק עד שפתאום זה מאוחר מדי לעשות משהו בנידון, ולתת הסתכלות חיובית יותר על הזדקנות והמחלה הנלווית.

אם ניתן לחיינו להיות חיי מעגל, אם נחיה את היום-יום שלנו ללא מחשבה על איך אנחנו משתמשים בחיינו, נמשיך להסתובב ולהסתובב בקרוסלה שהיא החיים , עד שפתאום הנסיעה הסתיימה.

עוד בעיה שעולה, כתוצאה מכך, זהו תחושה מסוימת שכל החיים תלויים אך ורק בגורל. המחשבה ש”התעוררתי בצד הלא נכון של המיטה” מלווה אותנו לאורך כל היום, השבוע, החודש, השנה, ואפילו אולי לאורך כל החיים… אם ממשיכים לרכוב על הקרוסלה של החיים. “מה אני יכול לעשות?” אנחנו אומרים לעצמנו “התעוררתי בצד הלא נכון של המיטה”, כאילו שזה מקדם את כל החיים שיעקוב אחר דפוס מוקדם שנקבע על ידי מעשה ארעי שבה התחלתי את היום שלי.

ועכשיו נכנס ראש השנה. עכשיו נכנסים לתוך עשרת ימי תשובה.

בתקופה זו של השנה, אנו מקבלים הזדמנות פלאית לשבור את מעגל החיים שאנו נלכדנו בו עד היום מלמדת אותנו התורה הקדושה שזהו זמן שבו אנו עומדים להישפט נאמר לנו שראש השנה הוא תאריך המשפט ואז אנחנו מקבלים התראה מראש לעורר את עצמנו, ולהכין ערעור על פסק הדין אם אנחנו זקוקים לכך (ורובנו זקוקים לזה). עם זאת, השאלה האמיתית היא האם יש לי את האומץ לקחת מבט מקרוב על החיים שלי?

סביר להניח שכבר אמרתי את זה במקום אחר בבלוג קודם, אבל אחת השיחות המרכזיות שאני מנהל (יחד עם לימוד הליבה שלי סדרת אמונה, כמובן!) עם התלמידים שלי, עם הילדים שלי וכן עם כל מי שמקשיב לי, הוא נוגע לשאלה הבסיסית ביותר בחיים “בעבור מה אתה חי?” אני לא מדבר על התוכנית הקוסמית של הדברים (שעל זה דיברתי ב4 בלוגים אחרים באתר כאן, זה, למשל), אני מדבר על זה מפרספקטיבה אישית.

“אם לא היה לך צורך לכסף בכלל, מה היית עושה עם עצמך?” הוא שאלה מאוד בסיסי הנוגע לחיי האדם. האם היית “מבזבז” את הזמן שלך על משחקי דיסקיות, משחקי קלפים, באולינג וכל מיני ה”ספורט” וה”משחק” האחרים? האם היית הולך לחנות הספרים הקרובה (או אולי רק היית מוריד צרור שלם של) ספרים כדי לקרוא אותם ברצף, שבסוף הראשון היית כבר מתחיל לקרוא את השני? היית צופה בכל עונות הטלוויזיה של… מה שיהיה, עד שהאחוריים שלך יהיה שחור וכחול מפצעי לחץ

המציאות היא לרוב האנשים אין את הדילמה הזאת, כי הם לא נמנים בין בעלי המגה-הון. אז רבים מהם אומרים לי. “זו רק פנטזיה, רבי אני חייב ללכת ללמוד מסחר/לקבל תואר ולהשיג עבודה.” אוקיי. זה נכון, ואני בסדר עם זה מציאות החיים היא ש-90% מהאנשים זקוקים לעבודה כדי לסיים את החודש. “אבל , בואו נשים את זה בפרספקטיבה הנכונה.” אני אומר להם בשביל מה אתה צריך את העבודה שלך המציאות היא שיש לעבודה רק מטרה אחת עיקרית: להשיג לך את היכולת לשלם עבור הקיום היום-יומי שלנו זה לא כל כך משנה איזה סוג של עבודה אתה עובד בו התפקיד הבסיסי ביותר נשאר אותו הדבר אני חושב שכולנו יכולים להסכים עם האמת הזה. עכשיו, אני לא מתכוון לומר שלא כדאי לו לאדם לחפש מקצוע שמעניין אותו. וכפי שהעולם אומרים “אם אתה נהנה ממה שאתה עושה, בחיים שלך אתה לא צריך לעבוד.” עם זאת המציאות היא שהרוב המכריע של בני האדם שונאים את עבודתם. ולכן בכל פעם ששאלתי את השאלה הזה במהלך הרצאה “כמה אנשים כאן אוהבים עבודתם?” מעט מאוד ידיים עולות. “וכמה שונאים את עבודתם?”, ופתאום מתחיל רוח חזקה מרוב הידיים שמניפים בקהל.

“עכשיו, בואו ונחשבן את הדברים” אני אומר להם “כל יום בחייך יש בו רק 24 שעות (מדוע? לעולם הרחב לא יודע. אבל יש לי בלוג בנושא שאתה יכול למצוא כאן). מתוך אותם 24 שעות שלך יש בסביבות ה7 שעות שאתה ישן, עוד 9 שבהם אתה עובד, ובדרך כלל בסביבות עוד שעה נוספת של היוממות זמן (לפחות!), כבר הגענו ל17 שעות מהיום שלך ש”נאכלו”. אם נכלול גם את הזמן שלוקח לך להתקלח, ללכת לשירותים, וכן כל מיני תפקידים קטנים בסביבות הבית שלך (שלאף אחד אין כל רצון לעשות, אבל – אין ברירה! – חייבים לעשות אותם בכל מקרה), נמצא שנותרו לך ליום “שלך” רק כ5 שעות ביום בלבד. באותם חמש שעות שהן כולן “שלך”, לעשות בהם כל מה שאתה רוצה לעשות, איך אתה משתמש בהם?” אני שואל.

האמת היא שכל ההבדל שיש בין אדם שיש לו יום שלם לפניו ובין מישהו שיש לרשותו רק 5 שעות הוא רק עניין של כמות. וייתכן גם קצת באיכות הזמן, אבל בתכלס שניהם שווים מאחר ועכשיו יש לפניהם את הזמן “שלהם”. אחרי הכל לאחר יום עבודה ארוך, זה רק נורמלי שאני עייף. אבל זה “רגע האמת”, זהו ההזדמנות פז שלי להשתמש בזמן שלי כדי לעשות את הדברים החשובים ביותר שיש לי לעשות בזמני! לעשות מה שבאמת חשוב לי. אבל מה זה? מהו הדבר הכל כך חשוב שיש לי לעשות עם הזמן הזה?

האם מדובר במשהו המנצל את הזמן שלי בצורה חיובית ובונה, או האם אני עסוק במשהו שמאפשר לזמן להחליק עלי ללא כאבים? או, בנוסח פשוט יותר, האם אני חי את חיי, או שאני מחכה בקוצר רוח שאגיע למותי ללא כאב?

ראש השנה ועשרת ימי תשובה באים פעם בשנה כדי לכפות את ידינו סוף סוף להתייחס לעניין זה. כדי לגרום לנו, (בעזרת ה’!) לחשוב על החיים שלנו ועל מה שאנחנו עושים אתו. לחשב חשבון מדוקדק כדי לגלות איך בילינו את השנה האחרונה, ולהעריך מראש איך שבשנה הקרובה, אם אזכה לזה, שאשתמש בשנה שלי בצורה טובה יותר ממה שעשיתי בשנה הקודמת. הם הימים והזמנים החזקים ביותר והמתנות הטובות והמועילות ביותר שהאדם מקבל, אם רק נשתמש בהם, ונשתמש בהם היטב.

כשמנצלים את הימים הללו בצורה נכונה, הם מאפשרים לנו להתחיל התחלה חדשה, ואת ההזדמנות לשנות את חיי ולנקות לגמרי את הלוח שתהיה נקייה, כפי שרק תשובה אמיתית יכולה לעשות. “זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון (היום הזה יכול להוות תחילת המעשים שלך, התחלה וחשבון חדש, בהזכירך את היום הראשון), אומרים חכמינו ז”ל, בנוסח התפילות שאומרים בימים אלו

האם אתה מסתכל לאחור רוצה שהחיים שלך היה מתנהל אחרת? אז תפוס את ההזדמנות של עשרת ימי תשובה “בקרניים”, שיעשה לך חכירה חדשה על החיים. אם באמת אנחנו מתחרטים בפניו כפי ניסח הרמב”ם בהלכות תשובה שלו, פרק 1:

אם נעשה את כל מה שאפשרי בדרך אנושית והלכנו בשביל התשובה. הקב”ה נותן לנו חוזה חדש על החיים והזדמנות חדשה לעשות משהו ולהיות משהו אחר.

עכשיו, כל מה שאתה צריך עשות. זה להמשיך בטיפול לך לחיות את החיים שתמיד רצית: חיים של חיים!

[1] רש”י בפסוק זה קובע כי אם אדם מגיע תוך 5 שנים מגיל אחד מהוריו שנפטרו, הדבר הנכון הוא להתחיל להתכונן תרחיש זה. אולי הוא יגיע רק לגיל של ההורה נפטר בגיל צעיר יותר.